לאחר התחלה כושלת של כתיבת פוסט ראשון, שיעור נהיגה כפול, נמנום קל וסידור חלקי של החדר, אני רעננה ומוכנה ומזומנה לנסות את מזלי שוב בכתיבת פוסט, בתקווה שהפעם יצא טוב דיו לפרסום. מצחיק שבינתיים, כאשר אני כותבת כאן, אני גם מדפדפת בישראבלוג. זה מה שאני תמיד עושה- מדפדפת בין בלוגים בישראבלוג, מרפרפת או קוראת בקפידה; ובקרוב לא יהיה באפשרותי לעשות זאת. בעצם, זה די עצוב. מאוד עצוב.
הבלוג, הכתיבה, הקהל עצבו אותי למי שאני כיום. אני לא רוצה שזה יסתיים, אבל אף אחד לא שואל אותי.
שלושת הדברים מפניהם אני חוששת הם:
1. שלא יהיו כאן קוראים. כל המטרה של בלוג, עבורי, הוא לא "לכתוב למגירה", אלא לכתוב לעיניים, לפיות הממלמלים את הטקסט, לאנשים המתעניינים או סתם נהנים לקרוא ולהעיר בתגובת נאצה משעשעת. התגובות שלכם חמות, מעודדות ומשעשעות, רובן עוזרות לי מאוד ומונעות ממני לוותר, על הכתיבה, על הבלוג, על עצמי- על הכל. אני לא מוצאת את הטעם, בשבילי, לכתוב בבלוג שומם לחלוטין, אך אני חוששת שלא אוכל לחזור למצב בו הייתי בישראבלוג, שהיה מספק עבורי בהחלט. אינני יודעת מניין הופיע הקהל ומדוע לא ברח הכי מהר שהרגליים אפשרו לו (או לכם?), אבל די הדהים אותי שהיו אנשים שאהבו אותי יותר מעצמי, בהתבסס על הכתיבה שלי בלבד. זה גרם, ועדיין גורם לי לפקפק בשנאה וחוסר הערכה העצמית שלי. אולי אני מפספסת משהו, אולי באמת יש משהו אי שם, בתוכי, ילדה בת 16, עוד מעט 17, מלאה ברחמים עצמיים שאינה רואה בעצמה דבר.
אני חושבת שאת הסעיף הזה ניתן לסכם ב"לא יהיה לי ממי לסחוט מחמאות".
זה מצחיק, מעולם לא הצלחתי להסתגל למקומות, תמיד יצא שהייתי המרוחקת, השקטה, זו שאף אחד לא באמת התקרב אליה או התעניין בה, אף אחד לא רצה במיוחד בחברתה. אולי זו החרדה החברתית שמדברת, אבל ברוב המקרים זה היה כך באמת, במיוחד במקומות כאלו- בלוגים, פורומים, קבוצות שהכירו אונליין או דרך רשתות חברתיות כמו וואטסאפ. מעולם לא הבנתי מה סודם של אנשים מוצלחים חברתית, כיצד הם מצליחים לתפוס את תשומת לבם של הסובבים אותם, וירטואלית או פיזית, ולהפנות אותה אליהם. תמיד קינאתי בהם. אני מקנאת באנשים ללא הפסקה, המון, אני מתעבת את זה אבל זה רגש שאינני שולטת בו. אומרים שהחטא המסוכן ביותר הוא גאווה, הוא מופיע בכל מקום, תמיד, מבלי שנשים לב. אולם אני חושבת שאצלי החטא המסוכן יותר הוא הקנאה. היא אוכלת אותי מפנים, וכשזה בא בשילוב עם הגאווה, זה מסתיים ברע.
2. התפזרות הקהילה. הקהילה הייתה משהו שמאוד נעם לי בישראבלוג. נחשפתי אל אנשים שונים, סגנון חיים שונה, גילאים שונים וזה היה מרתק- לקרוא על חייהם של חוזרים בשאלה, ספוגים אומללים בשנות ה-30 לחייהם, אנשים בשנות ה-20 המנסים למצוא את מקומם בחייהם או לשקם את עצמם, אובדניים או שמחים ממצבם, וגם נוער, כמותי, בני 15, 16, 18. מאירוטיקה ועד לסיפורים על טיולים בחו"ל, אהבתי את הגיוון האפשרי. אך עפ"י מה שאני מבינה, בבלוגגר (אחת ולתמיד- בעברית זה בלוגגר או בלוגר? או בכלל בלוגספוט?). אני מרגישה שהקהילה אבדה, התפזרה, איננה עוד- וורדפרס, בלוגגר, בלוגר הישראלי, פייסבוק ופנקסי רשימות מבודדים, כולם הלכו למקום הקורץ להם ביותר, או למקום שמעוררם בהם הכי מעט סלידה. אין פה דף בית, אין איך למצוא קהילה חדשה, זה מוזר, זה לא נוח, זה מתסכל וזה זר לי. אני אאלץ להתרגל לזה, להכנס יותר לקבוצה בגוגל פלוס, "בלוגגר בשפת הקודש", להכיר בלוגרים, אולי למצוא את פליטי ישראבלוג הנטושים בשנית. הכרתי בישראבלוג אנשים שהפכו לחברים הכי טובים שלי, אנשים שבגרו אותי ולמדו אותי שיעורים חשובים, אנשים ששינו אותי לטובה ולרעה, אבל שינויים משמעותיים והכרחיים לחיי, ואני חוששת שלא אמצא זאת כאן.
3. לא אצליח להסתגל אל הפלטפורמה כראוי. אתם יודעים, תמיד מסתגלים בסופו של דבר, אבל אצלי יכולים לקרות שיבושים בדרך, ומשהו תמיד ייראה לי זר ומוזר, לא נעים, שמעורר בלבי מצוקה קטנטונת ברגע שאני שמה לב לזה. בינתיים אני בקושי מצליחה להבין כיצד מגיבים פה, אני אשמח להסבר. כואב לי גם על הארכיון שלא הצלחתי לייבא לוורדפרס ומשם לבלוגגר, ואני לא יודעת אם זה קשור לעובדה שהמחשב שלי תרח ישיש או לא, אבל וורדפרס כשל בכל פעם שהעליתי לו קובץ גיבוי, אלא אם הקובץ הכיל פוסטים המכסים חודש בלבד. אני לא מתכוונת לחלק גיבוי של שלוש וחצי שנים לחודש-חודש בנפרד, להעלות הכל לוורדפרס, לסנן טיוטות ולהעלות הכל לבלוגגר. יותר מדי עבודה. אתחיל כאן מדף חלק, התחלה חדשה. אולי זו הזדמנות להתחיל דברים מחדש, כפי שכתבתי בישראבלוג, נמאס לי להתעלם מהצרכים של עצמי, אז החלטתי לשים המון זין על אחרים ולהתחשב בעצמי בעיקר. יקח לי זמן להוציא את זה לפועל, אבל אני משתדלת לשים לב לזה יותר. בנוסף, כל הקונספט של שנה חדשה, אולי כדאי באמת להתחיל כאן הכל מחדש.
אני חושבת שזהו, אלה הדברים מפניהם אני חוששת יותר מכל. ניתן לסכם את זה בחמש מילים: שזה לא יהיה כמו ישראבלוג. וזה לא יהיה, אני יודעת זאת, זה לא יכול להיות מפני שזה שונה מדי. אני שונאת שינויים, מתעבת אותם. לפעמים אין ברירה. אולי השינוי הזה הוא לטובה. כנראה שלא. אבל זו תחושה פנימית ואימפולסיבית, אאלץ לגלות את התשובה האמיתית בהמשך.
אני מקווה שאסתגל ואתרגל במהירות לאתר, להקהילה, לאופן בו הדברים עובדים כאן, ובמהרה אצמח כמו שצמחתי בישראבלוג, אחזור למצבי כפי שהייתי שם, אשתקם ואמשיך לעבור את התהליך הארוך והקשה, המורכב מתתי תהליכים אינסופיים, אותו עברתי בישראבלוג. קיוויתי לתעד שם את חיי מבעד למסגרות השונות אליהן עוברים ככל שמתבגרים, אך לא זכיתי לעשות זאת לעומת בלוגרים רבים. לא ביליתי שם 7, או 10, או 15 שנה. שלוש וחצי שנים כתבתי שם בלוג אישי, שש שנים טיילתי בפלטפורמה כילדה בת 11 ומאוחר יותר גם 12 שחושבת שהיא יודעת לעצב בפוטושופ (יש גם יתרונות בסגירת ישראבלוג...). אלו כמובן שאיפות שאינני מאמינה שאוכל לממש, אבל אין מה לעשות מלבד לשאוף לשם ולקוות שאצליח. אני לא מאמינה שדברים יחזרו לקדמותם- אולי ישתפרו, אולי להיפך, יחמירו, או במילים אחרות- ישארו כמו שהם כעת.
למי בכלל יש כוח לקרוא פוסט כזה אורך של איזו ילדה? ג'יז. כל הכבוד אם מישהו הגיע עד לכאן, ותודה רבה לכם.
אשמח לקבל קישורים לבלוגים שלכם (לא משנה מאיזה אתר) או רמז קל לקיומכם, להירשם לבלוגים שונים ומשונים, בין אם של פליטי ישראבלוג ובין אם לאו, ולא להרגיש פתטית ובודדה מדי.
אסיים, כהרגלי, בשיר. שיהיה לכם לילה מקסים. או בוקר טוב, או המשך יום נעים. זה לא משנה מתי אתם קוראים זאת, העיקר שיהיה לכם טוב.
